כך היינו 

סתיו 1995. שלושה צעירים, בשנות העשרים המאוחרות לחייהם, מחליטים ‘לקפוץ למים’ לטובת חלום אחד שמנצנץ. להקים עסק עצמאי לשירותי חשבונאות במיקור חוץ. 

מונעים מתוך מחויבות למצוינות, הם עושים במלאכה ימים כלילות. מאתגרים את עצמם במציאת פתרונות ייחודיים, מפתחים כלים ושיטות עבודה. 

ההמלצות עוברות מפה לאוזן. הביקוש לשירות גואה. קהל הלקוחות הולך וגדל. העבודה הייתה לציר שסביבו חגו חייהם.

 

מה חשוב באמת

למעלה מעשרים וחמש שנים חלפו מאז אורן, גילי ואני הקמנו את ברוקס-קרת. שנים של עשייה ויצירה סביב השעון. עיניים טרוטות. סיפוק גדול. טרדות אינספור. 

השנים שחלפו הפגישו אותנו עם סוגיות רבות ומגוונות כמו לקוחות שנקלעו לסיטואציה מורכבת, עובדים שעברו משבר אישי, כמו גם תקופות מאתגרות בענף, שהצריכו מאתנו לחשוב יצירתית, על מנת לצלוח את התקופה. 

כל אחת מהסוגיות הרגישות הללו הפגישה אותנו עם השאלה מה חשוב באמת… לא פעם קיבלנו החלטות שהיו לכאורה, בניגוד גמור לכל היגיון עסקי-כלכלי. סוגיות ששיקולים קרים היו וודאי מובילים להפסקת שירות, פיטורין או צמצום בכוח האדם. 

אני גאה ומתרגשת כשאני נזכרת באנושיות, ביושרה, בערבות הדדית וביצירתיות, שעמדו מאחורי כל אחת מאותן החלטות.

במהלך השנים גויסו, בתשומת לב רבה, עשרות עובדים מוכשרים וחרוצים ומנהלים איכותיים ואנושיים, שמנהלים אתנו את ספינת הדגל הזאת. אנשים אשר השכילו לאמץ בגאווה את ערכי המשרד והפכו להיות חלק בלתי נפרד מהרקמה האנושית המופלאה הזאת. 

מי היה מעלה בדעתו ששירות בוטיק, מקצועי ואישי יהפוך לחברה משגשגת המעסיקה קרוב למאה ושישים עובדים.

 

ניהול מזן אחר

חגיגות העשרים של ברוקס-קרת. 

בהתרגשות ובלבוש חגיגי,  לקוחות, עובדים ובני זוגם נוהרים לקסיופאה שבקניון ארנה, הרצליה. על הבמה, גילי אורן ואני ישובים מול דרור קרן שמנחה, באלגנטיות ובהומור, את הערב.  

‘אז אתם בעצם חיים בשלישייה!’ הוא יורה את שאלתו הראשונה, בריאיון שפותח את האירוע….  כל אחד מאתנו מספר בתורו על ההיכרות, על החלום, על ההתמודדות ועל החיים שלנו, שכל כך שזורים אחד בשני.  

נקישות ליבנו מהדהדות בחלל. אין לתאר את האווירה המחשמלת שמלווה את כל האירוע. שמחה מתפרצת ואנרגיה בלתי נגמרת. עדות ניצחת לחיבור הרגשי של האנשים לחברה המיוחדת הזאת.

‘מה יש במקום הזה?’ שאלה שתישאל לאורכו של כל הערב.  לקוחות, בני משפחה, בני זוג, מתקשים להבין את פשר גאוות היחידה, הלב הפתוח והאהבה הגדולה שאופפת את האירוע.   

אני מתקשה לענות על השאלה. יודעת עד כמה הלב שלי נטוע בתוך המקום הזה, כמה יקרים עבורי כל אחד ואחת מהאנשים שנמצאים פה. ומבינה שברוקס קרת המתיקה ניהול מזן אחר בעולם העסקים. ניהול מהלב.  

תודעה ניהולית המושתתת על אחדות וראיית האחר. על חיבור בין אנשים. על אכפתיות ועל קולגיאליות. תודעה שפיזרה סביבה חוטי זהב, שלימים טוו אריג אחד ומיוחד שנקרא ‘ברוקס-קרת’.

 

אי של שפיות

ברוקס-קרת הוא מפעל חיים שאני מאוד גאה בו. מפעל חיים שכבר מזמן כמו קיבל חיים משלו. גאוותי על כך שחרף השנים שחלפו והאנשים שהתווספו, ברוקס-קרת ממשיכה לשמש בית לכל כך הרבה אנשים. 

בעוד ‘שבחוץ’, תורתו של דרווין ‘החזק שורד’ היא המכתיבה את הלך הרוח, השכלנו אנו לבנות אי של שפיות ולהקים חברה בעלת צביון משפחתי ואנושי. חברה שמקנה תחושת של חוסן, שייכות, מוגנות וביטחון יוצא דופן.

 

אורזת 25 שנים לתוך קופסא

בנימה אישית ובסימן יום האישה הבינלאומי אספר ששנת 2020 הביאה אתה אתגרים רבים, עולמיים ולאומיים לצד אתגר אחד אישי עבורי. אתגר שבעקבותיו החלטתי ליישם משפט חכם שאמרה מורתי הרוחנית (נטאלי בן דוד) “החיים זה לא חזרה גנרלית. הם הדבר האמיתי”.

והנה יצא, ששנת 2020, עם כל הטירוף שהביאה אתה, דרבנה אותי להיפרד מהמוכר ולצאת לדרך חדשה. אחרי עשרים וחמש שנים של הקמה, בנייה, גיוס, ניהול. ניהול עובדים, ניהול לקוחות, ניהול משברים. ניהול עולם, החלטתי לפרוש מתפקידי בניהול החברה.  

אורזת עשרים וחמש שנים לתוך קופסא. 

מפנה את המשרד שלי, שידע כל כך הרבה משברים, שמחות, הזדמנויות ואכזבות, לטובת ממלא מקום מוכשר שגייסנו.  

מתבוננת על המבוגרת האחראית. התכליתית והממוקדת ומחייכת. ‘הגיע הזמן שתפני קצת מקום לידך’. אני לוחשת לה.  ‘לילדה. השמחה. המצחיקה. החופשית. זו שמבקשת ללכת עם הלב שלה.   

 

תעתועים / ריצ’ארד באך

“היה היה פעם, על קרקעיתו של נהר אדיר, כפר של יצורים.

כל אחד מהיצורים נצמד אל האבנים שבקרקעית הנהר, שכן ההצמדות הייתה להם דרך חיים, וההתנגדות לזרם הייתה הדבר שלמדו מלידתם.

לבסוף אמר אחד היצורים: ‘נמאס לי להיצמד. מניח אני שהזרם יודע לאן מועדות פניו. ארפה מאחיזתי ואניח לו לשאתני עמו’.

היצורים צחקו ואמרו: ‘שוטה! אם תרפה, כי אז הזרם הזה ישליך אותך וינפץ אותך אל הסלעים.

אך הוא לא שעה לדבריהם והרפה את אחיזתו – הזרם הטילו באחת אל הסלעים.

בחלוף הזמן, משסירב לשוב ולהיצמד, הרימו הזרם והוא לא היה עוד פצוע ומוכה.

היצורים קראו: ‘הביטו, נס ! הנה המשיח שבא להושיע את כולנו.

וההוא שנישא בזרם אמר: ‘אינני משיח. הנהר משתוקק לשאתנו חופשיים, אם רק נעז להרפות. המסע הזה, הוא ייעודנו האמיתי’.”

 

 

לחיות אחרת

אחרי עשרים וחמש שנים אני מעזה להרפות. מתמסרת ומאפשרת לנהר החיים לשאתני עמו.

בהתרגשות אני מעלה לקדמת הבמה את זו שעושה דרך רוחנית למעלה מעשור. דרך מרתקת, אשר הובילה אותי לתובנות מרחיקות לכת ופתחה בפני הזדמנויות חדשות. 

לימודי ימימה, מאמנים והנחיית הקבוצות בגישה הוליסטית, שלמדתי בעשור האחרון, היו עבורי שער לעולם הרוח והפגישו אותי עם איכויות חדשות שלא הכרתי. 

מרגישה מעין שליחות להמשיך ולהפיץ את האיכות המופלאה הזו הלאה. להקדיש חלק משמעותי מחיי, לטובת אלו שמבקשים לחיות אחרת. 

בחרתי להפיץ את החכמה הזו בתוך ‘הבית’ ולאפשר בכך לעובדי ומנהלי החברה צמיחה רוחנית וגשמית.

כיום אני עוסקת בליווי מנהלים לטובת ניהול המשלב הקשבה עמוקה, לצד נוקבות וחוסר פשרות לניקיון ולקיחת אחריות אישית; 

תומכת בניהול יחסים, מתוך ראייה שכל משבר הוא הזדמנות. במטרה ליצור מערכות יחסים מושתתות על בהירות, אמון, ערבות הדדית ויושרה; 

מלווה מנהלים ועובדים בתהליכי צמיחה אישיים; ומעבירה סדנאות להתפתחות אישית, שהשפעתם ניכרת על כל מעגלי החיים.

 

אנחנו יכולים לבחור את החיים שלנו

אני מאמינה בכל ליבי שאין מי שמכיר אותנו ויודע מה נכון לנו, יותר טוב מאיתנו. מאמינה שאם תהיה לנו בהירות בנוגע למה חשוב לנו, זה מה שינחה אותנו בבחירות בחיינו.

משמע, אנחנו יכולים לבחור את החיים שלנו. כשרמת הניקיון, האומץ, המחויבות והיושר בהם נבחר לחיות, הם שיקבעו את איכותם.

 

כתבה את המאמר: דפנה ברוקס, מייסדת שותפה בברוקס-קרת, מאמנת אישית ומנחת קבוצות מוסמכת

לפרטים נוספים, מוזמנים ליצור קשר dafna@brooks-keret.co.il

 

Related Post